הודעה לבעלי האתר
טיפול קבוצתי
ביישנות מהי?
הביישנות פועלת כאשר יש חשיפה לסיטואציה המעוררת סוג של חרדה ולכן קיים ניסיון להימנע ממנה. אצל אנשים מסוימים ההימנעות מסיטואציה חברתית עוברת רציונליזציה ומתורצת כחוסר עניין בה, כך שהפוביה מהם נותרת חבויה או שבמקום הימנעות מלאה הביישנים עשויים להפחית את השתתפותם באירועים חברתיים. ((Kplan, 1972
בביישנות ניתן לזהות כמה מרכיבים בולטים של חרדה. ביניהם פחד משליטה על הגוף, מתגובה מופרזת, מחשיפה ומגילוי של נחיתות אישית (השפלה) וציפייה לדחייה בדינמיקה חברתית. בדרך כלל הפחד של האדם הביישן הוא שדיאלוגים לא ייווצרו או באם יתחילו הם ירדו מהפסים במהירות. חוסר היכולת לפתח סמול טוק היא מגבלה של הביישן. יתרה מזאת ישנו חוסר בטחון ביכולת לקיים גינונים באופן ספונטאני בדיאלוגים חברתיים. הביישן חש שהוא אינו יודע מה לעשות עם ידיו, איך לשבת או לעמוד והוא בתחושה כואבת שהוא לא יהיה מסוגל לשלוט בהבעות פניו. סרבול זה ואבדן היכולת ליזום סמול-טוק הנם הסימנים הראשונים שמתקפת הביישנות מזוהה. מתלווה לכך תחושה שהוא לא מובן ובמהרה מתעלמים ממנו. התחושה המאפיינת מצב זה הנה של אי מקובלות ושונות. האדם נע מהאירוע הממשמש ובא שכבר התרחש לאפשרות להיחשף בעמדה יוצאת הדופן הזו ולכן חייב להסתיר זאת במראית עין של יציבות. השיטות להשבת היציבות הן מגוונות ומערבות הגבלות על אינטראקציות חברתיות. החוויה של חוסר שייכות מבוססת על סתירות בסופר אגו כלומר על פערים בין תפיסות עצמי מנוגדות הגורמות לניתוק החלק הצופה של האגו מהחלק הנצפה כפגום. ((Kplan, 1972
כלומר בביישנות אנו יכולים לראות שני שלבים. ראשית החוויה של הטראומה עם חרדה ממשמשת או באה לידי ביטוי; שנית שיקום חלקי באמצעות מגוון הגנות המביאות להגבלות על אירועים חברתיים. התחושה של דה-פרסונליזציה בשלב הראשון (תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופיות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי") המלווה בתחושה של חוסר הרמוניה שוכחת אך לא נכחדת לחלוטין. ((Kplan, 1972
ישנן מספר סיבות לתופעה זו ראשית במקרים מסוימים, העינוי המגולם בסימפטום -הפחד מדחייה- מותק לתוך אירועים חברתיים מביטויים מתונים יותר של בוז וירידת ערך בחיי הביישן. אכן תופעת הביישנות נעשית בהירה הרבה יותר כאשר התקה זו מאותרת בחיי המטופל. לעיתים קרובות ניתן למצוא מערכת יחסים בין הורים לילדיהם של הפחתת ערך מתמשכת. בנוסף, במקרים רבים ניתן לראות בבהירות נטייה לחלום בהקיץ הכוללת סיפורים דמיוניים מורכבים ביותר. התקות והשלכות בלתי מוצלחות של תקוות גרנדיוזיות אלו מזהמות את הסיטואציה החברתית ומפעילה מחדש השפלה נרקיסיסטית בשעת מפגשים חברתיים. ((Kplan, 1972
בנוסף, הביישנות, הפחד מקהל או החרדה נובעים ממספר פנטזיות ינקותיות. ע"פ פרויד לכל דבר מודע היה הליך מוקדם לא מודע. אין אימפולס, דחף אינסטינקטיבי, אשר לא נחווה כפנטזיה לא מודעת. תפקיד הפנטזיה מלבד חשיבה היא דיכוי חרדה, מתח ואשמה. הפנטזיה, אם כן, היא הדבר הראשון שנוצר עם החוויה הראשונית של הלידה והנשימה. בפנטזיה ראשונית, בשעת רעב, התינוק מפנטז את הפטמה משזה לא בא על סיפוקו, הוא מפנטז את השד והשד כולו שנכנס לפיו (Susan Isaccs,1997) כלומר בפנטזיה הינקותית הזו השד מוכן לתת ו"האספקה" עומדת להגיע. המטרה היא בסופו של דבר להגיע ליציבות-לרגיעה באמצעות סיפוק היצר (רעב). האובייקט והמקבל מוכנים לפעולה. שניהם יודעים את תפקידם, והסובייקט מסופק ורגוע, בטוח בציפייתו לסיפוק מידי. ((Kplan, 1972
Spize טבע את המונח 'מעגל הפעולה' לפיו, מאפיין בולט בדיאלוג ראשוני, הנו יחידה מעגלית אצל התינוק הכוללת פאזה של ציפייה או תיאבון-מקדים הקשורה לצריכה (חלב) עם שת"פ של האם-צרכנות גומלין. (Spitz 1945)
דימויים אלו שואבים את כוחם והשפעתם על המוח בהיותם בתוכו, כלומר השפעתם על רגשות, אופי ומחשבות מבוססת על אסוציאציות סומטיות מודחקות ולא מודעות. לכן במקרה שבו האם לא נוכחת, השד לא מגיע בזמן באופן קבוע ואז מתעוררת הטראומה ברמה האוראלית. במונחים אלו, חרדה חברתית (ביישנות) מומשגת כאשר עם כישלון הדיאלוג הראשוני משתחררות תערובת פנטזיות של אגרסיה אכזרית ותוקפנות.
ויניקוט מסביר כי התוקפנות במקורה היא מילה נרדפת לפעילות - לתנועה. התינוק הלועס את הפטמה אין כוונתו להרוס או להכאיב. כאשר הוא מגיע לשלב בו הוא מכיר באובייקט, האם הנפרדת ממנו, הוא מפתח אכפתיות וכך מתפתחת היכולת לחוש אשם. האשמה מתייחסת לנזק שנגרם לאדם אהוב. ביחסים המורגשים בבריאות התינוק יכול לשאת את האשמה ומתקן תחושה זו בעזרת אמו. במצבים מסוימים, כשאין איש שיכיר במאמץ לתקן הטרנספורמציה נשברת ומופיעה שוב תוקפנות. כאן מופיע הכעס מתוך תסכול שבתחושה זו ובכך מרחיק מהאשמה ומעורר מנגנון הגנה בו האהבה והשנאה או הטוב והרע נפרדים. (ויניקוט, 1950)
ויניקוט במאמרו "תוקפנות ביחס להתפתחות רגשית" מסביר שהשורשים המוקדמים ביותר של התוקפנות/הרסנות, הפרה–היסטוריה של היסוד התוקפני (ההרסנית באקראי) הוא התנועה העוברית. לכן כאשר זו נפגמת, כלומר שהסביבה פוגעת בתינוק ואינה מכילה אותו, נוצרת סדרה של תגובות לפגיעה ואז הניעות היא תגובה לפגיעה . במקרים קיצוניים יותר היחיד כל כך עסוק בסביבה החיצונית עד שהוא מפתח אני כוזב אשר אינו מחובר לתחושותיו הפנימיות ורק עסוק איך לרצות. מדברים אלו ניתן ללמוד מדוע האדם הסובל מרגישות יתר סובל כל כך וחושש כל כך מסיטואציות חברתיות. (ויניקוט, 1950) כלומר ניתן להבין מדוע הביישנים נוטים להעניש בחומרה דווקא ביחסים אינטימיים בהשליכם אשמה על אחרים, הם ממעטים להתנצל ונוטים להיות קצרי רוח. לכן לעיתים הם מבססים יחסים עם שותפים הנוטים לחוש אשמה.
ההתפתחות הראשונה לקראת שחרור מהתלות בסביבה ביחס לחרדה וכישלון הדיאלוג הראשוני היא חקירה של הקשר בין היד לפה. היד היא האובייקט הראשון המחליף את העונג של השד-אם. הקשר של זה לדיון שלנו הוא שהשגת היציבות ושמירתה במהלך החיים מפעילה את היד באופן משמעותי. אכן, בחיי היום-יום היד מעורבת באופן מתמיד בפיצוי על חוסר השיווי משקל בציפיותינו לגבי הדרך בה אחרים ישתתפו באינטראקציה חברתית. ככל שהאדם מתבגר כל מערכת השרירים משלימה את התפקיד של היד. כל מחווה או תנוחת גוף מגויסת להשגת היציבות. ישנו שינוי מתמיד של מחוות גופניות כמו גם תנועות ידיים באופן מתמיד בתקשורת החברתית היום-יומית. כל המערכת הזו קשורה בסופו של דבר לאזור הפנים והפה-אזור החוטם, המעגל סביב הפה. אזור זה הוא האזור האנטומי היחיד שחייב להישאר בקשר עם העולם. יתרה מזאת באזור זה הביטויים הכוזבים שלנו הם הפעילים ביותר אפילו יותר מהעיניים ולכן אנו חוששים מבגידת רגשותינו הפנימיים דרך אזור זה. הדבר נובע מכך שהפנטזיות המוקדמות מבוססות על אימפולסים אוראליים: טעם, ריח, מגע ולא של ראיה. למעשה כל דרך המחקר של התינוק בחצי השנה הראשונה היא דרך הפה. החוויה בתחילה אינה של אובייקט מרחבי. לכן הפנים נחשדים בחשיפה לא רצונית של רגשות כעס וייצר עם אפשרויות לעליית הבושה מחמת הפגיעה בתנועתיות. אחד האספקטים המפחידים ביותר של מצב החרדה הוא הציפיה של האדם קודם להופעתו על הבמה לשלילה מוחלטת של מחוותיו היום-יומיות. זה מעורר חרדה להיווכח שאתה עומד להתייצב בפני אחרים בלי כל המחוות שאתה מחזיק בחיי היום-יום. ((Kplan, 1972
פנטזיה נוספת, היא פנטזיה פרה אדיפאלית לא מודעת של שאיפה ינקותית לעבר את האמא באמצעות חזרה לתוך בטנה. היא נובעת מתוך השאיפה לחזור לתוך המקום המוגן והבטוח הזה. הקונפליקט עשוי להתעורר מפחד להיפגש בפין של האב בתוך האם. החרדה המתעוררת בסיטואציות חברתיות וגורל הארוס בהקשר של פנטזיה זו נוגע ל'קהל' המעורר אותה ולכן עולה החשש להיחשף בציבור. ((Kplan, 1972
בסוג נוסף של פנטזיה, הפנטזיה האנושית השכיחה ביותר, שפרויד כינה "רומן משפחתי", היא אמונתו של הילד שאף על פי שבהווה הוא חי במשפחה דלת אמצעים, למעשה הוריו האמתיים הם בני אצולה אמידים, אולי אפילו מלך ומלכה, שהוא הופרד מהם בשחר ילדותו. בתת מודע הפנטזיה משקמת את פני הדברים שקדמו לירידת ערך הוריו, בזמן שהוא עוד נהנה מהכוח הבלתי מוגבל שלהם, כאשר הם היו האלים האולימפיים בעיניו ולכן הוא חלק את התכונות המיוחדות שלהם. כאן החרדה והבושה היא המייצג הרגשי של פנטזיה זו משום שגם כאן החיפוש הוא אחר קבלת אישור מהסביבה אולם כעת הסופר-אגו המתנגד להתחזות לכאורה מעקב אותו. האגו האידיאלי, אם כן, מייצג את השאיפות והמטרות והסופר אגו הנו סוכנות מעקבת הקשורה לחוויות לא נעימות מהעבר ולרגולציות של הציות האדיפלי. מחמת זאת עולה הקושי להציג עצמך בפומבי. ((Kplan, 1972
הסתעפות של פנטזיית "הרומן המשפחתי" הנה בפנטזיה הילדית שלמעשה האם מעדיפה אותו על פני האב.
ביבליוגרפיה:
דונלד ו' ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" תוקפנות בהתייסותה להתפתחות רגשית,(1950) עם עובד.
Kaplan, D.M , On Shyness," Int. Jurnal of Psychoanalisis", 53 , 439-453, 1972
Susan Isaacs,The Nature and Function of Phantasy, "Jurnal of Psychoanalisis", 29-73,1997
Spitze,R.A, Diacritic and coenaesthetic organization, "Psychoanal. Rev". 32 146-162,1945
הביישנות פועלת כאשר יש חשיפה לסיטואציה המעוררת סוג של חרדה ולכן קיים ניסיון להימנע ממנה. אצל אנשים מסוימים ההימנעות מסיטואציה חברתית עוברת רציונליזציה ומתורצת כחוסר עניין בה, כך שהפוביה מהם נותרת חבויה או שבמקום הימנעות מלאה הביישנים עשויים להפחית את השתתפותם באירועים חברתיים. ((Kplan, 1972
בביישנות ניתן לזהות כמה מרכיבים בולטים של חרדה. ביניהם פחד משליטה על הגוף, מתגובה מופרזת, מחשיפה ומגילוי של נחיתות אישית (השפלה) וציפייה לדחייה בדינמיקה חברתית. בדרך כלל הפחד של האדם הביישן הוא שדיאלוגים לא ייווצרו או באם יתחילו הם ירדו מהפסים במהירות. חוסר היכולת לפתח סמול טוק היא מגבלה של הביישן. יתרה מזאת ישנו חוסר בטחון ביכולת לקיים גינונים באופן ספונטאני בדיאלוגים חברתיים. הביישן חש שהוא אינו יודע מה לעשות עם ידיו, איך לשבת או לעמוד והוא בתחושה כואבת שהוא לא יהיה מסוגל לשלוט בהבעות פניו. סרבול זה ואבדן היכולת ליזום סמול-טוק הנם הסימנים הראשונים שמתקפת הביישנות מזוהה. מתלווה לכך תחושה שהוא לא מובן ובמהרה מתעלמים ממנו. התחושה המאפיינת מצב זה הנה של אי מקובלות ושונות. האדם נע מהאירוע הממשמש ובא שכבר התרחש לאפשרות להיחשף בעמדה יוצאת הדופן הזו ולכן חייב להסתיר זאת במראית עין של יציבות. השיטות להשבת היציבות הן מגוונות ומערבות הגבלות על אינטראקציות חברתיות. החוויה של חוסר שייכות מבוססת על סתירות בסופר אגו כלומר על פערים בין תפיסות עצמי מנוגדות הגורמות לניתוק החלק הצופה של האגו מהחלק הנצפה כפגום. ((Kplan, 1972
כלומר בביישנות אנו יכולים לראות שני שלבים. ראשית החוויה של הטראומה עם חרדה ממשמשת או באה לידי ביטוי; שנית שיקום חלקי באמצעות מגוון הגנות המביאות להגבלות על אירועים חברתיים. התחושה של דה-פרסונליזציה בשלב הראשון (תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופיות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי") המלווה בתחושה של חוסר הרמוניה שוכחת אך לא נכחדת לחלוטין. ((Kplan, 1972
ישנן מספר סיבות לתופעה זו ראשית במקרים מסוימים, העינוי המגולם בסימפטום -הפחד מדחייה- מותק לתוך אירועים חברתיים מביטויים מתונים יותר של בוז וירידת ערך בחיי הביישן. אכן תופעת הביישנות נעשית בהירה הרבה יותר כאשר התקה זו מאותרת בחיי המטופל. לעיתים קרובות ניתן למצוא מערכת יחסים בין הורים לילדיהם של הפחתת ערך מתמשכת. בנוסף, במקרים רבים ניתן לראות בבהירות נטייה לחלום בהקיץ הכוללת סיפורים דמיוניים מורכבים ביותר. התקות והשלכות בלתי מוצלחות של תקוות גרנדיוזיות אלו מזהמות את הסיטואציה החברתית ומפעילה מחדש השפלה נרקיסיסטית בשעת מפגשים חברתיים. ((Kplan, 1972
בנוסף, הביישנות, הפחד מקהל או החרדה נובעים ממספר פנטזיות ינקותיות. ע"פ פרויד לכל דבר מודע היה הליך מוקדם לא מודע. אין אימפולס, דחף אינסטינקטיבי, אשר לא נחווה כפנטזיה לא מודעת. תפקיד הפנטזיה מלבד חשיבה היא דיכוי חרדה, מתח ואשמה. הפנטזיה, אם כן, היא הדבר הראשון שנוצר עם החוויה הראשונית של הלידה והנשימה. בפנטזיה ראשונית, בשעת רעב, התינוק מפנטז את הפטמה משזה לא בא על סיפוקו, הוא מפנטז את השד והשד כולו שנכנס לפיו (Susan Isaccs,1997) כלומר בפנטזיה הינקותית הזו השד מוכן לתת ו"האספקה" עומדת להגיע. המטרה היא בסופו של דבר להגיע ליציבות-לרגיעה באמצעות סיפוק היצר (רעב). האובייקט והמקבל מוכנים לפעולה. שניהם יודעים את תפקידם, והסובייקט מסופק ורגוע, בטוח בציפייתו לסיפוק מידי. ((Kplan, 1972
Spize טבע את המונח 'מעגל הפעולה' לפיו, מאפיין בולט בדיאלוג ראשוני, הנו יחידה מעגלית אצל התינוק הכוללת פאזה של ציפייה או תיאבון-מקדים הקשורה לצריכה (חלב) עם שת"פ של האם-צרכנות גומלין. (Spitz 1945)
דימויים אלו שואבים את כוחם והשפעתם על המוח בהיותם בתוכו, כלומר השפעתם על רגשות, אופי ומחשבות מבוססת על אסוציאציות סומטיות מודחקות ולא מודעות. לכן במקרה שבו האם לא נוכחת, השד לא מגיע בזמן באופן קבוע ואז מתעוררת הטראומה ברמה האוראלית. במונחים אלו, חרדה חברתית (ביישנות) מומשגת כאשר עם כישלון הדיאלוג הראשוני משתחררות תערובת פנטזיות של אגרסיה אכזרית ותוקפנות.
ויניקוט מסביר כי התוקפנות במקורה היא מילה נרדפת לפעילות - לתנועה. התינוק הלועס את הפטמה אין כוונתו להרוס או להכאיב. כאשר הוא מגיע לשלב בו הוא מכיר באובייקט, האם הנפרדת ממנו, הוא מפתח אכפתיות וכך מתפתחת היכולת לחוש אשם. האשמה מתייחסת לנזק שנגרם לאדם אהוב. ביחסים המורגשים בבריאות התינוק יכול לשאת את האשמה ומתקן תחושה זו בעזרת אמו. במצבים מסוימים, כשאין איש שיכיר במאמץ לתקן הטרנספורמציה נשברת ומופיעה שוב תוקפנות. כאן מופיע הכעס מתוך תסכול שבתחושה זו ובכך מרחיק מהאשמה ומעורר מנגנון הגנה בו האהבה והשנאה או הטוב והרע נפרדים. (ויניקוט, 1950)
ויניקוט במאמרו "תוקפנות ביחס להתפתחות רגשית" מסביר שהשורשים המוקדמים ביותר של התוקפנות/הרסנות, הפרה–היסטוריה של היסוד התוקפני (ההרסנית באקראי) הוא התנועה העוברית. לכן כאשר זו נפגמת, כלומר שהסביבה פוגעת בתינוק ואינה מכילה אותו, נוצרת סדרה של תגובות לפגיעה ואז הניעות היא תגובה לפגיעה . במקרים קיצוניים יותר היחיד כל כך עסוק בסביבה החיצונית עד שהוא מפתח אני כוזב אשר אינו מחובר לתחושותיו הפנימיות ורק עסוק איך לרצות. מדברים אלו ניתן ללמוד מדוע האדם הסובל מרגישות יתר סובל כל כך וחושש כל כך מסיטואציות חברתיות. (ויניקוט, 1950) כלומר ניתן להבין מדוע הביישנים נוטים להעניש בחומרה דווקא ביחסים אינטימיים בהשליכם אשמה על אחרים, הם ממעטים להתנצל ונוטים להיות קצרי רוח. לכן לעיתים הם מבססים יחסים עם שותפים הנוטים לחוש אשמה.
ההתפתחות הראשונה לקראת שחרור מהתלות בסביבה ביחס לחרדה וכישלון הדיאלוג הראשוני היא חקירה של הקשר בין היד לפה. היד היא האובייקט הראשון המחליף את העונג של השד-אם. הקשר של זה לדיון שלנו הוא שהשגת היציבות ושמירתה במהלך החיים מפעילה את היד באופן משמעותי. אכן, בחיי היום-יום היד מעורבת באופן מתמיד בפיצוי על חוסר השיווי משקל בציפיותינו לגבי הדרך בה אחרים ישתתפו באינטראקציה חברתית. ככל שהאדם מתבגר כל מערכת השרירים משלימה את התפקיד של היד. כל מחווה או תנוחת גוף מגויסת להשגת היציבות. ישנו שינוי מתמיד של מחוות גופניות כמו גם תנועות ידיים באופן מתמיד בתקשורת החברתית היום-יומית. כל המערכת הזו קשורה בסופו של דבר לאזור הפנים והפה-אזור החוטם, המעגל סביב הפה. אזור זה הוא האזור האנטומי היחיד שחייב להישאר בקשר עם העולם. יתרה מזאת באזור זה הביטויים הכוזבים שלנו הם הפעילים ביותר אפילו יותר מהעיניים ולכן אנו חוששים מבגידת רגשותינו הפנימיים דרך אזור זה. הדבר נובע מכך שהפנטזיות המוקדמות מבוססות על אימפולסים אוראליים: טעם, ריח, מגע ולא של ראיה. למעשה כל דרך המחקר של התינוק בחצי השנה הראשונה היא דרך הפה. החוויה בתחילה אינה של אובייקט מרחבי. לכן הפנים נחשדים בחשיפה לא רצונית של רגשות כעס וייצר עם אפשרויות לעליית הבושה מחמת הפגיעה בתנועתיות. אחד האספקטים המפחידים ביותר של מצב החרדה הוא הציפיה של האדם קודם להופעתו על הבמה לשלילה מוחלטת של מחוותיו היום-יומיות. זה מעורר חרדה להיווכח שאתה עומד להתייצב בפני אחרים בלי כל המחוות שאתה מחזיק בחיי היום-יום. ((Kplan, 1972
פנטזיה נוספת, היא פנטזיה פרה אדיפאלית לא מודעת של שאיפה ינקותית לעבר את האמא באמצעות חזרה לתוך בטנה. היא נובעת מתוך השאיפה לחזור לתוך המקום המוגן והבטוח הזה. הקונפליקט עשוי להתעורר מפחד להיפגש בפין של האב בתוך האם. החרדה המתעוררת בסיטואציות חברתיות וגורל הארוס בהקשר של פנטזיה זו נוגע ל'קהל' המעורר אותה ולכן עולה החשש להיחשף בציבור. ((Kplan, 1972
בסוג נוסף של פנטזיה, הפנטזיה האנושית השכיחה ביותר, שפרויד כינה "רומן משפחתי", היא אמונתו של הילד שאף על פי שבהווה הוא חי במשפחה דלת אמצעים, למעשה הוריו האמתיים הם בני אצולה אמידים, אולי אפילו מלך ומלכה, שהוא הופרד מהם בשחר ילדותו. בתת מודע הפנטזיה משקמת את פני הדברים שקדמו לירידת ערך הוריו, בזמן שהוא עוד נהנה מהכוח הבלתי מוגבל שלהם, כאשר הם היו האלים האולימפיים בעיניו ולכן הוא חלק את התכונות המיוחדות שלהם. כאן החרדה והבושה היא המייצג הרגשי של פנטזיה זו משום שגם כאן החיפוש הוא אחר קבלת אישור מהסביבה אולם כעת הסופר-אגו המתנגד להתחזות לכאורה מעקב אותו. האגו האידיאלי, אם כן, מייצג את השאיפות והמטרות והסופר אגו הנו סוכנות מעקבת הקשורה לחוויות לא נעימות מהעבר ולרגולציות של הציות האדיפלי. מחמת זאת עולה הקושי להציג עצמך בפומבי. ((Kplan, 1972
הסתעפות של פנטזיית "הרומן המשפחתי" הנה בפנטזיה הילדית שלמעשה האם מעדיפה אותו על פני האב.
ביבליוגרפיה:
דונלד ו' ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב" תוקפנות בהתייסותה להתפתחות רגשית,(1950) עם עובד.
Kaplan, D.M , On Shyness," Int. Jurnal of Psychoanalisis", 53 , 439-453, 1972
Susan Isaacs,The Nature and Function of Phantasy, "Jurnal of Psychoanalisis", 29-73,1997
Spitze,R.A, Diacritic and coenaesthetic organization, "Psychoanal. Rev". 32 146-162,1945
| ||||||
|
הוסף תגובה